לרוחל'ה ליום הולדתך – הרהור על הזמן

"... כָּל הַזְּמַן עוֹדוֹ לְפָנֶיךָ,"

אָמַרְתִּי בִּידִיעָה שֶׁאֲנִי מְשַׁקֵּר,

שֶׁהֲרֵי הַזְּמַן עוֹדוֹ לְפָנֵינוּ

רַק בְּתַרְבּוּת הַמַּעֲרָב –

"לְפָנַי" בְּעִבְרִית בַּמָּקוֹם וּבַזְּמַן,

"אַחֲרַי" רַק בַּזְּמַן, "מֵאֲחוֹרַי" בַּמָּקוֹם –

וְאִלּוּ אֵצֶל הָאִינְדִּיאָנִים שֶׁתָּמִיד אָהַבְתִּי,

הֶעָתִיד מֵאֲחוֹר וְהֶעָבָר לְפָנִים,

כִּי מַה שֶּׁכְּבָר קָרָה – נִרְאָה,

כְּמוֹ מַה שֶּׁלְּנֶגֶד עֵינֵינוּ,

בְּעוֹד שֶׁהֶעָתִיד נִסְתָּר

כְּמוֹ מַה שֶּׁנּוֹשֵׁף בְּעָרְפֵּנוּ...

(קטע מהשיר 'הלסניקי בינואר', רמי סערי.

השיר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ ב- 7/3/2014).

כמו האינדיאנים גם אני רואה תמונות רבות מהעבר שלי עם רוחל'ה, והן לפני, לא מאחורי. אני רואה תמונות של ילדות משחקות, רבות, רוכבות על סוסים, מנגנות - ואנחנו יחד. אני רואה ממש לנגד עיני, שקיעות וזריחות בסיני, אירועים משפחתיים, טיול בצרפת. הרבה ארוחות טעימות, יין וצחוקים. וגם דמעות. אני רואה לפני רוחל'ה תמונות מהעבר עם המשפחה שלך והמשפחה שלי, ההורים שלנו, צעירים יותר, גם אנחנו. והתמונות האלו מהעבר טבולות בהרבה געגוע ויופי ואהבה.

הנה תמונה מהארכיון – יום ההולדת ה-50 של רוחל'ה, כך כתבתי אז:

לרוחלה היקרה

בשנים האחרונות נהיינו כולנו משפחה אחת גדולה וחמה, ואני מתכוונת באמת לכולנו - כל הכפר, כל הרחוב, כל העם - כולנו אחים ואחיות. שליח של פיצרייה על קטנוע עצר אותי השבוע בשדרה ואמר לי: "אחותי, איפה זה מאז"ה?", באמת איפה זה מה זה, חשבתי בלבי, וגם תהיתי, ממתי לאח שלי יש קטנוע? והשליח הזה לא לבד. "מתאים לך האפוֹר בשער, אחותי", אמרה לי החופפת במספרה; "לא להתעצבן אחות שלי" אמר הבחור שנדחף בתור בבנק; "כולנו אחים ואחיות", זעקו המתנחלים המפונים, וכו' וכו'. כולנו, כאמור, אחים ואחיות.

מי שמכיר אותי יודע שיש לי אח ואחות, אני קרובה אליהם מאוד, ואני ממש לא מחפשת לי אחים ואחיות חדשים. אני גם אישה די סגורה, ואני לא מתה על כל גילויי החיבה המשפחתיים האלה ברחוב, בבנק ובמספרה - ובכל זאת, בלי הכנה מוקדמת ובלי כוונה מודעת, בין האחים האמתיים שלי לאחים החורגים ברחוב -  נולדה לי פתאום עוד אחות.

רוחל'ה יקירתי, את אולי לא יודעת, אבל כבר הרבה שנים את אחותי, אחות קרובה ואהובה. לפעמים את אחותי הגדולה, לפעמים הקטנה ולפעמים אנחנו תאומות. כשפרצו אלינו הביתה ועשו פוגרום את באת וסידרת את כל הארונות בחצי שעה, (הרבה יותר טוב ממה שהם היו מסודרים קודם), כי את אחותי הגדולה, ואין מי שיודע כמוך לשים יד ולעזור. כששיפצנו את הבית גרנו אצלכם, ישנו במיטה שלכם, והילדים התמקמו בחדר של נעה ורלה כאילו הוא שלהם מאז ומתמיד. ככה זה אצל אחיות. כשנסעת עם שלמה לטקס האוסקר, נתתי לך את הסארי האדום שלי, את כרכת אותו על עצמך כמו שרק את יודעת, והאפלת ביופייך על כל השחקניות. אני הייתי מאושרת שהסארי שלי עוטף אותך, והייתי גאה באחותי הכוכבת, שכובשת את הוליווד.

אנחנו אחיות כי אנחנו מכירות אחת את השנייה בכל מיני תקופות ובכל מיני מצבים. לפעמים נדמה שהיינו זו לזו מאז ומעולם. אנחנו אחיות כי כל אחת מאיתנו אוהבת את הילדים של השנייה, גידלנו אותם יחד ואנחנו מלוות זו את זו באותו הרף עיין שהוא גם נצח, שקוראים לו אימהות. היינו שותפות להסעות, ללימודי השחייה והרכיבה, ולצפצופים הראשונים בחלילית שהפכו עם השנים למוסיקה שממלאת את הבית והלב. חלקנו את חבלי הצמיחה, את רגעי האושר והנחת ואת כאבי הלב והדאגות.

את אחותי כי אנחנו קרובות ואוהבות בלי לקיים תמיד את כל טקסי החברוּת: אנחנו לא מדברות בטלפון כל יום, ולמרבה הצער לא נפגשות פעמיים בשבוע בבית קפה. אנחנו גם לא מקטרות אחת באוזני השנייה על הגברים שלנו, ואף פעם לא רבנו, אבל אני יודעת בוודאות שקטה ועמוקה שאם אצטרך משהו, ולא חשוב אם זה רוטב פסטו, או אהדה - את תהיי שם. אני יודעת שתמיד אמצא אצלך אוזן קשבת, עיין טובה, כתף להישען עליה ויד עוזרת.

רוחל'ה, יש לך אחות אמתית, רינת, שאין לה תחליף; אני יודעת שיש לך עוד חברות קרובות שאת אחותן והן אחיותייך; אני גם יודעת שאחות אחת חסרה לך תמיד, ושהמילה אחותי יש בה גם כאב עבורך, ובכל זאת אני רוצה להגיד לך היום, מעומק הלב - מזל טוב אחותי.

כך כתבתי בעבר. להווה נניח – רק שיישאר ככה.

ומה באשר לעתיד? כמו שאומרים האינדיאנים העתיד "נּוֹשֵׁף בְּעָרְפֵּנוּ...".

הוא נסתר מעינינו, אם כי לא לגמרי. יש תמונות מהעתיד שאני יכולה לראות וחלקן יפות ונעימות. יש בהן שוב שמחות משפחתיות, ילדים קטנים, אוכל טוב, צחוק וגם דמעות. ויש בהן שוב הרבה יופי ואהבה.

אני מברכת את מזלי על תמונות העבר שלי עם רוחל'ה, מקווה שההווה יתמשך בנחת ומאחלת לך רוחל'ה יקירתי איחולים חמים לעתיד.

באהבה רבה,

מגיגי ואהרוני 

-----